Ktouboth
Daf 25a
משנה: הַמְאָרֵס אֶת בִּתּוֹ וְגֵירְשָׁהּ אֵרְסָהּ וְנִתְאַלְמְנָה כְּתוּבָּתָהּ שֶׁלּוֹ. הִישִּׂיאָהּ וְגֵירְשָׁהּ הִישִּׂיאָהּ וְנִתְאַרְמְלָה כְּתוּבָּתָהּ שֶׁלָּהּ. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלָּאָב. אָֽמְרוּ לֹו מִשֶׁהִשִּׁיאָהּ אֵין לְאָבִיהָ רְשׁוּת בָּהּ.
Traduction
Quelqu’un a fiancé sa fille (mineure), et elle a été divorcée, puis il l’a fiancée à un autre dont elle est devenue veuve; les douaires appartiennent alors au père. S’il l’a mariée à quelqu’un qui a divorcé avec elle, puis il l’a mariée à un autre dont elle est devenue veuve, les douaires appartiennent à celle-ci (170)En raison du mariage accompli. R. Judah dit que le 1er douaire appartient au père. Mais les autres docteurs lui dirent: après le mariage, le père n’a plus aucun droit sur elle.
Pnei Moshe non traduit
מתני' כתובתה שלו. כתובה שהיא גובה משני אירוסין הללו של אב וקסבר יש כתובה לארוסה א''נ בשכתב לה ובימי נערות או קטנות קאמר:
כתובתה שלה. דמשהשיאה פקע רשותיה ובתר גוביינא אזלינן ולא אזלינן בתר כתיבה לומר הואיל והראשונה נכתבה בעודה ברשותיה דאב תיהוי דאב:
הראשונה של אב. קסבר רבי יהודה בתר כתיבה אזלינן והואיל והראשונה בעוד שהבת ברשות האב נכתבה הויא דאב ואין הלכה כרבי יהודה:
רִבִּי זְעִירָא שָׁלַח לְרַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב וּלְרִבִּי אִימִּי בַּר פַּפַּי. מַעֲשֵׂה יְדֵי הַבַּת שֶׁלְּמִי. אָמְרוּ לֵיהּ. שׁוֹקֵד אָמַר. לְעַצְמָהּ. מַנִּי שׁוֹקֵד. שְׁמוּאֵל. אָמַר רִבִּי מַתָּנָה. בְּשֵּׁם רִבִי אָֽמְרוּהָ וּמִדְרָשׁ אָֽמְרוּהָ. וְהִתְנַחַלְתֶּם אוֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחוּזָה. אוֹתָם לִבְנֵיכֶם. אֵין בְנוֹתֵיכֶם לִבְנֵיכֶם. בְּמַעֲשֵׂה יְדֵי הַבַּת הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אָמַר רִבִּי יוּדָן. 25a מַתְנִיתָא אָֽמְרָה כֵן מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּמְצִיאָתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גָּבָת וּמֵת הָאָב הֲרֵי הֵן שֶׁלָּאַחִין. מַעֲשֵׂת שֶׁעָשָׂת בְּחַיֵי הָאָב. אֲבָל עָשָׂת לְאַחַר מִיתַת הָאָב כָּל עַמָא מוֹדוּ שֶׁהֵן שֶׁלְּעַצְמָהּ.
Traduction
R. Zeira fit demander à R. Nahman b. Jacob et à R. Imi b. Papa: A qui revient le produit du travail de la fille (après le décès du père)? (Est-ce aux frères, puisqu’ils la nourrissent et remplacent le père, ou non)? L’un ne répondit rien; l’autre dit que ce produit revient à elle-même. Le premier avis émane de Samuel (173)V.ci-après, 5. R. Mathna dit que cet avis a été dit au nom de Rabbi et déduit par exégèse du verset (Lv 25, 46): Vous les transmettrez en héritage à vos fils, pour qu’ils en prennent possession; vos biens passeront à vos fils, mais ceux de vos filles (acquis par elles) ne passeront pas aux fils, déduction applicable par la Bible au produit du travail de la fille. En effet, dit R. Juda, la Mishna le dit formellement: ''Si la fille mineure a gagné de l’argent pas son travail manuel, ou si elle a trouvé un objet, lorsque son père est mort avant le recouvrement, l’argent appartient aux frères''. Or, il s’agit là d’un travail effectué du vivant de son père; mais, pour un travail accompli après le décès du père, tous reconnaissent que le montant appartient à la fille.
Pnei Moshe non traduit
מעשה ידי הבת. אחר מיתת האב של מי:
לעצמה. אע''פ שנזונת מן האחין:
מני שוקד שמואל. קרו ליה שוקד ע''ש ששוקד על דבריו לאמרם כהלכתא והלכתא כוותיה בדינא וכן אמר בבבלי דף מ''ג:
ומדרש אמרוה. מדרש המקרא למדו לומר כן:
במעשה ידי הבת הכתוב מדבר. כלומר אפי' במעשה ידי הבת אע''ג דשכיח הוא וחסרי בה ממונא שהרי נזונת מהן ומכ''ש בקנס שאין אדם מוריש זכות בתו לבניו כדאמר לעיל:
מתניתא אמרה כן. דמעשה ידיה של הבת אחר מיתת האב לעצמה דקאמר מעשה ידיה ומציאתה וכו' היאך שייך לומר גבייה במציאה דממאן גבייא אלא כמציאתה דוקא מעשה שעשת בחיי האב לאחין אבל מה שעשת לאחר מיתת האב לכ''ע ואפילו לרבנן אע''פ שלא גבתה הרי הן של עצמה:
Ktouboth
Daf 25b
משנה: הַגִּיּוֹרֶת שֶׁנִּתְגַּייְרָה בִתָּהּ עִמָּהּ וְזִינְתָה הֲרֵי זוֹ בְּחֶנֶק אֵין לָהּ לֹא פֶתַח בֵּית הָאָב וְלֹא מַאָה סֶלַע. הָֽיְתָה הוֹרָתָהּ שֶׁלֹּא בִקְדוּשָּׁה וְלֵידָתָהּ בִּקְדוּשָּׁה הֲרֵי זוֹ בִסְקִילָה אֵין לָהּ לֹא פֶתַח בֵּית הָאָב וְלֹא מַאָה סֶלַע. הָֽיְתָה הוֹרָתָהּ וְלֵידָתָהּ בִּקְדוּשָּׁה הֲרֵי הִיא כְבַת יִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָרֶיהָ. יֵשׁ לָהּ אָב וְאֵין לָהּ פֶּתַח בֵּית הָאָב יֵשׁ לָהּ פֶּתַח בֵּית הָאָב וְאֵין לָהּ אָב הֲרֵי זוֹ בִסְקִילָה. לֹא נֶאֱמַר פֶּתַח בֵּית הָאָב אֶלָּא לְמִצְוָה.
Traduction
Si en même temps qu’une prosélyte, sa fille s’est convertie et cette dernière (étant jeune fille fiancée) se prostitue, elle sera passible de la peine de strangulation (non de la lapidation, comme d’ordinaire); il n’est pas nécessaire, avant d’exécuter la peine capitale, de faire passer la fille devant la maison paternelle, et de même, si son mari l’a injustement accusée, il n’est pas condamné à payer au père l’amende de cent sicles pour calomnie (180)Ces diverses lois n'ont été établies qu'à l'égard des vraies filles d'Israël. Si elle a été connue avant que la mère soit consacrée (convertie) et elle est née après ce moment (après la conversion), elle sera passible de la lapidation, mais avec cette distinction de ne pas passer devant la maison paternelle en cas de condamnation, et si elle est calomniée, le mari n’a pas à payer l’amende de cent sicles. Si enfin, elle a été conçue et enfantée par une mère convertie, elle est considérée comme une fille d’Israël sous tous les rapports. Si elle a un père qui n’a pas de maison, ou si elle a une maison paternelle et pas de père, elle reste condamnée à la lapidation seule, car il n’est question de faire passer en ce cas devant la maison paternelle que si cette condition existe entière.
Pnei Moshe non traduit
מתני' וזינתה. מן האירוסין והיא נערה:
הרי זו בחנק. ואפילו נתגיירה פחותה מבת שלשה שנים ובחזקת בתולה היא דכי כתיבא סקילה בנערה המאורסה בישראל כתיבא דכתיב כי עשתה נבלה בישראל:
לא פתח בית האב. אין צריך להוציאה אל פתח בית אביה:
ולא מאה סלע. אם נמצא הבעל שקרן ועדיו זוממין דכולה פרשה בישראל כתיבא:
ולידתה בקדושה ה''ז בסקילה. בגמ' יליף לה מקראי:
הרי היא כבת ישראל לכל דבריה. ויש לה פתח בית אב ומאה סלע:
יש לה אב ואין לה פתח בית האב. כגון שאין לו בית ובישראלית קא מיירי:
הלכה: הַגִּיּוֹרֶת שֶׁנִּתְגַּייְרָה כול'. כְּתִיב כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. יָֽצְתָה זוֹ שֶׁאֵינָהּ מִיִּשְׂרָאֵל. כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלָה. לְרַבּוֹת אֶת הַגִּיּוֹרֶת שֶׁהָֽיְתָה הוֹרָתָהּ שֶׁלֹּא בִקְדוּשָּׁה וְלֵידָתָהּ בִּקְדוּשָּׁה תְּהֵא בִסְקִילָה. וְרִבָּה אוֹתָה לִקְנָס. לֵית יְכִיל. וְתַנֵּי חִזְקִיָּה כֵן. מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר וּסְקָלוּהָ אֵין אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁהִיא מֵתָה. מַה תַלְמוּד לוֹמַר מֵתָה. אֶלָּא יֵשׁ לָךְ אֲחֶרֶת שֶׁהִיא בִסְקִילָה וְהִיא פְטוּרָה. וְאֵי זוֹ זוֹ. זוֹ גִּיּוֹרֶת שֶׁהָֽיְתָה הוֹרָתָהּ שֶׁלֹּא בִקְדוּשָּׁה וְלֵידָתָהּ בִּקְדוּשָּׁה שֶׁתְּהֵא בִסְקִילָה.
Traduction
Il est écrit (Dt 22, 19): parce qu’il a émis un bruit calomnieux sur une vierge d’Israël; il en résulte l’exclusion d’une personne non-israélite (pour elle, il n’y aura pas d’amende), tandis que par l’expression (superflue) sur une vierge, on déduit que la prosélyte, qui a été conçue avant que la mère ait été consacrée (convertie) et est née après ce moment (après la conversion), sera passible de la peine de la lapidation. Pourquoi ne pas appliquer aussi l’extension à l’amende? C’est impossible pour l’amende (exclue formellement), car Hiskia a enseigné: comme il est dit (ibid. 21): on la lapidera, il va sans dire qu’il y avait peine de mort, et pourtant le texte ajoute: elle mourra, pour indiquer qu’il peut arriver tel cas où la femme sera passible de la lapidation, et l’homme sera acquitté; savoir la prosélyte conçue avant la conversion de sa mère et née après ce fait, passible de la peine de la lapidation.
Pnei Moshe non traduit
גמ' יצתה זו. אפי' לידתה בקדושה פטור מן הקנס:
שאינה מישראל. שאין הורתה בקדישה. על בתולה. קרא יתירא הוא דהא בבתולה משתעי לרבות לידתה בקדושה לסקילה:
ורבה אותה לקנס. נרבה לה נמי לקנס דהא האי קרא בקנס מדבר וענשו אותו וגו' כי הוציא וגו':
ומשני לית יכיל. אין אתה יכול לרבות לקנס דבפירוש מיעטה התורה כדתני חזקיה ממשמע וכו':
שהיא בסקילה והוא פטור גרסינן. שפטור מקנס אם שקר היה דלמיתה נתרבתה ולא לקנס וכן אמר בבבלי:
הלכה: הַמְאָרֵס אֶת בִּתּוֹ כול'. אָמַר רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה. טַעֲמָא דְּרִבִּי יוּדָה כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אָדָם מָצוּי לִיתֵּן לְבִתּוֹ בְּעַיִן יָפָה. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יִצְחָק. מִמּוֹצִיא שֵׁם רַע לָמַד רִבִּי מֵאִיר. וְהָתַנֵּי רִבִּי חִייָה. זִינְתָה וְעוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ מִשֶּׁבָּֽגְרָה הוֹצִיא עָלֶיהָ שֵׁם רַע. הוּא אֵינוֹ לוֹקֶה וְאֵינוֹ נוֹתֵן מֵאָה סֶלַע אֶלָּא אוֹ הִיא אוֹ זוֹמְמֶיהָ מַקְדִימִין לְבֵית הַסְּקִילָה. רִבִּי מָנָא בְעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. הַגַּע עַצְמָךְ. הוֹצִיא עָלֶיהָ שֵׁם רַע עוֹדָהּ נַעֲרָה וּבָֽגְרָה. אָמַר לֵיהּ. שָׁמַעְנוּ שֶׁנּוֹתֵן לְאָבִיהָ. אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה קוֹמֵי רִבִּי זְעוּרָא. וְתַמְיָה אֲנִי הֵךְ רַבָּנִיו מְדַמּוּ כְּתוּבָּה לִקְנָס. וְלֹא דָמֵי. דּוּ כְּתוּבָּה מִשָּׁעָה הָרִאשׁוֹנָה וּקְנָס בַּסּוֹף. וְאַתְּ אָמַר אָכֵן. אָמַר לֵיהּ. וּמִי יֹאמַר לָךְ. וַאֲפִילוּ קְנָס מִשָּׁעָה הָרִאשׁוֹנָה הוּא. 25b וְאַתְיָא דְּרִבִי מָנָא כְּרִבִּי יִרְמְיָה וּכְרִבִּי יוֹסֵי בַּר זְעִירָא.
Traduction
R. Aboun b. Hiya dit que R. Juda (§ 3) attribue au père la succession pour le douaire, afin que l’homme soit disposé à accorder une dot à sa fille de bon cœur (sachant qu’en cas de son décès à elle, il en héritera). R. Jacob b. Aha dit au nom de R. Isaac que R. Meir (le 1er interlocuteur de R. Juda dans notre Mishna) déduit son avis de la règle au sujet du calomniateur (174)''Il faut tenir compte de l'état actuel de la femme; et dès qu'elle est mariée, le père n'a plus rien à revendiquer''. Ainsi, R. Hiya a enseigné (175)''Tossefta à ce traité, ch 1; et plus loin, 5'': Si une fille s’est prostituée en étant encore chez son père (sous sa puissance), et le mari dénonce son inconduite après que la fille a atteint la 2e majorité, le mari n’aura à subir, ni la pénalité des coups de lanière, ni l’amende de cent selâ (en cas de faux); mais on fera passer à la cellule de la lapidation, soit cette fille (en cas de réalité du fait), soit les témoins qui l’ont déclarée fautive et ont été convaincus de faux (176)Donc, l'état actuel domine tout. R. Mena objecta devant R. Yossé (contre R. Jacob): Ne va-t-il pas sans dire que si l’on a calomnié une fille, et qu’ensuite elle atteint la 2e majorité, on est passible d’amende? (Pourquoi ne pas établir la même règle en cas de calomnie émise plus tard)? En effet, répondit R. Yossé, nous avons entendu qu’en ce cas le calomniateur paie l’amende au père. Je m’étonnais, dit R. Jérémie devant R. Zeira (177)V.Ci-après, 12 fin, de ce que les rabbins comparent un contrat à l’amende, tandis que ces 2 faits ne se ressemblent pas, car le douaire est dû depuis que le contrat est écrit, tandis que l’amende l’est seulement après l’énoncé de la justice (178)Il est donc juste, pour ce point de se guider d'après l'état actuel. Qui te dit, répliqua R. Zeira, que l’amende est due seulement à la fin? Elle l’est dès la première heure (179)On peut donc adopter la règle de suivre le dernier état de la femme, tout en laissant l'analogie entre le douaire et l'amende. L’avis de R. Yonâ (ci-après) est conforme à ce que vient de dire R. Jérémie, et R. Yossé s’accorde avec R. Zeira.
Pnei Moshe non traduit
גמ' טעמא דרבי יודה. דאמר אף מן הנשואין הן של אב:
כדי שיהא אדם מצוי ליתן לבתו בעין יפה. דמתוך שיחשוב אם ימות יגיע לו כתובתה אף הוא נותן לה בעין יפה:
ממוציא שם רע למד ר''מ. ת''ק דר''י במתני' הוא ר''מ בר פלוגתיה דקסבר משהשיאה אין לאביה רשות בה וממוציא שם רע למד דין זה דבתר השתא אזלינן ולא בתר מעיקרא כדמסיק:
והתני ר''ח. בניחותא:
זינתה ועודה בבית אביה. ועודה ברשות אביה כשהיא נערה:
משבגרה הוציא עליה שם רע. על זנות דמעיקרא. הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע. אם שקר היה:
אלא או היא. אם אמת היה או זוממיה עדים שמעידין עליה ונמצאו זוממין מקדימין לבית הסקילה וטעמא כדאמר בבבלי דף מ''ה זו מעשיה גרמי לה וכשהיא נערה זנאי וזה עקימת שפתיו גרמו לו וההיא שעתה בוגרת הויא ומוציא שם רע אינו חייב אלא על הנער' דכתיב והוציאו את בתולי הנערה אלמא דאמרינן אע''פ שזינתה כשהיא נערה לא אזלינן בתר מעיקרא אלא בתר השתא דהוצאת ש''ר כשנתבגרה היא וה''נ בכתובה אע''פ שנכתבה ברשות האב אין לאביה בה כלום דבתר השתא אזלינן וכשהיא גובה כבר נשאת:
בעא קומי רבי יוסי. על הא דקאמר רבי יעקב ממוציא ש''ר למד ר''מ הגע עצמך אם הוציא עליה שם רע עודה נערה ובגרה אח''כ דודאי נותן קנס דהרי הוצאת הש''ר בשעת חיוב היתה וא''כ מה חזית דמדמית לה לזינתה כשהיא נערה ובגרה תדמי לה להוציא שם רע כשהיא נערה ובגרה שהוא חייב וה''נ הכתיבה ברשות אב היתה:
א''ל. באמת שמענו בזה שהוא נותן קנס לאביה. ובעיקר הקושיא לא השיב לו כלום דס''ל נמי כרבי יעקב דטפי מדמינן לה לשזינתה עודה נערה ובגרה דהזנות היה ברשות אביה והוצאת ש''ר ברשות אחרת וכן בכתובה. א''נ י''ל דהבעיא מילתא אחריתא היא דבעא מיניה אם הוציא שם רע עודה נערה ובגרה אם הוא חייב קנס והשיב לו שמענו בזה שהוא נותן קנס אלא דלפ''ז לישנא דהגע עצמך אינו מדויק דמשמע דאדלעיל קאי:
ותמיה אני. מעיקרא אני תמה היך רבנן אלו מדמין כתובה לקנס והא לא דמי דכתובה משעה הראשונה משערי כתיבה זכתה וקנס בסוף משעת העמדה בדין והילכך ניחא דבקנס בתר השתא אזלינן:
ואת אמר אכן. בתמיה לדמות כתובה לקנס דנילף מיניה דלא אזלינן בתר מעיקרא. ומי יאמר לך. זה דקנס בסוף שאני אומר ואפילו קנס משעה הראשונה חל החיוב ואפ''ה בתר השתא אזלינן ושפיר מדמינן כתובה לקנס:
ה''ג ואתיא דר' יונה כר' ירמיה ודר' יוסי כר' זעירא. רבי יונה ור' יוסי פליגי לקמן בקנס מוציא שם רע אימתי מתחייב ר' יונה אמר בסוף ור' יוסי אמר משעה הראשונה ולפי גי' הספר יש לפרש ואתייא דר' מנא שהקשה לר' יוסי הגע עצמך כו' דמה חזית כו' כמו שפירשתי בלשון הראשון משום דלא מסתברא ליה לדמות כתובה לקנס כר' ירמיה ודר' יוסי שהשיב לו על זה כדפרישית ומדמי כתובה לקנס כר' זעירא:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source